שלום,שמי אביטל. ואני צלמת.
עברתי תהליך לפני שהגעתי למצב בו אני כותבת ככה בפשטות, בטבעיות. "אני צלמת".
וכן, אני צלמת. צילום זה כלי בשבילי. כלי לחוות, לתקשר עם העולם, להתמודד. אני חיה ונושמת צילום ומאמינה בכוח של צילום לתקשורת והבעה. ולטיפול.
כחלק מהתהליך של 'אני צלמת' התחלתי להסתובב אם המצלמה ביומיום- זאת אומרת לא רק כשיש משהו מתוכנן וקבוע מראש שאני הולכת לצלם
לאחרונה כמה חברים אמרו לי שהצילומים שלי הם מאוד 'סיפוריים', אז לכן בלוג נראה לי מתאים
בנוסף לתמונות, אוכל לספר קצת על הסיטואציה, שלעיתים (אבל רק לעיתים) זה יותר מעניין מהצילום עצמו..
וצריך להתחיל מאיפשהו, אז בו נתחיל מהמעבר לתל אביב.
אני ירושלמית. ליתר דיוק ירושלמית לשעבר. עברתי ל'עיר הגדולה' לפני חודשיים. בבוקר המעבר אמרתי לשותפתי החדשה בדירה בתל אביב, גם היא ירושלמית לשעבר, אני מרגישה כמו חלק בסטטיסטיקה. עוד ירושלמית שעוזבת את העיר.
המעבר היה די פתאומי וככה די בבת אחת התנתקתי מעבודות מספקות, חברים ובעיקר משהו מוכר.
ומאז שעברתי בערך 3 שבועות המצלמה פשוט שכבה לה בדירה, מיותמת. אפילו פריים אחד לא צולם בה.
עד שיום קייצי אחד (בשורה של ימים קייציים) הקשבתי לעצה של חברה ופשוט הכרחתי את עצמי להכניס את המצלמה לתיק לפני היציאה מהבית, והלכתי לים. וכשהגעתי לשם סופסופ עשיתי זאת, הוצאתי את המצלמה מהתיק. כי צדו את עיניי שני נערים ואישה זקנה שישבו בטיילת. בדיוק שבאתי ללחוץ על הקליק, עבר רוכב אופניים, והסתיר את האישה הרוסיה.
רק שהיא לא ידעה זאת והיא קמה מהספסל והתחילה לקלל אותי ברוסית ואף התקרבה אליי במבט מאוד מאוד מאיים, ותוך כדי המשיכה לקלל ולצעוק, ואני נסוגתי והיא המשיכה אחריי..
טוב, ככה לפחות אני לא אשכח מה הפריים הראשון שצילמתי בתל אביב..
חלק ממה שמדהים בעיניי בצילום, זה עד כמה הוא סובייקטיבי.למשל, רק עכשיו חודש שהתמונה צולמה, אני מבינה עד כמה היא היתה קשורה למצבי המנטאלי עם המעבר לתל אביב- שהבית עוד לא לגמרי מאורגן ואין עבודה והעיר עוד זרה לי. תחושה של נוודות, חוסר יציבות..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה